בגיל 28, אחרי שאיבדתי את אבא שלי, גיליתי את עולם הכושר- האימונים היו הדבר היחיד שהחזיר אותי לחיים.
התחלתי להתאמן שלוש פעמים בשבוע, ואפילו הפסקתי לעשן. הגוף התחזק – אבל מה שבאמת התחזק זה הנפש והראש.

הבנתי שאני רוצה להעביר את כל הטוב הזה הלאה – והפכתי למאמנת כושר.
אבל מהר מאוד גיליתי שהעולם הזה מדבר בעיקר על מספרים: משקל, היקפים, "ישבן של קיץ", נחשפתי לאינסוף נשים עם הפרעות אכילה.
ואני? רציתי לדבר על תחושה, על חיבור, על משמעות.

נוצר לי חוסר ביטחון מטורף, הרגשתי לא שייכת והחלטתי לעזוב את עולם ה"פיטנס", ישבתי בבית במשך שנה עם פחד לאמן, חשבתי לעצמי ״איזו מתאמנת תרצה מאמנת שלא מתעסקת בתזונה?״

עבר זמן – ואז נפל לי האסימון:
תנועה היא עוגן. בסיס. מקום בטוח – לא משנה מה את אוכלת או לא אוכלת, כושר הוא קרקע לביטחון שלך בעצמך

כבר 6 שנים שאני מאמנת נשים בלי כל השיטנס של עולם הפיטנס.
בלי התעסקות אובססיבית במשקל, בלי קלוריות, בלי ביקורת.
רק אימונים שמחזקים אותך – בגוף ובראש.
כי כושר הוא לא בשביל להיראות טוב – הוא בשביל להרגיש חיה.